על הבוקר, ממש מוקדם, מתקשרת חברתי הטובה בבהלה. היא מספרת שאופיר, בנה הסטודנט בן ה-23 נכנס לבידוד. "איך זה קרה?" אני שואלת, מופתעת ונרעשת. מתברר שהיה בסוף השבוע יחד עם החברים שלו, בפגישה משותפת בבית קפה. בדיעבד נודע, שאחד מאלה שהיו איתו שם הוא חולה מאומת. "אז איך הגיע לפגישה?" אני מתריסה בפניה.
תוך כדי פרצי בכי, היא מספרת שהבחור החולה סיים קודם שבועיים בידוד, לפני שהתברר שהוא חולה בעצמו. כשהחברים כתבו בקבוצת הוואטסאפ על ההתאספות והפגישה שלהם, אחרי הרבה זמן של קשר טלפוני בלבד, ראה בזה הזדמנות לצאת מהשעמום והדיכאון שהיו מנת חלקו תוך כדי הבידוד, ובימים המעטים שאחריו – כשאומת כחולה. הדבר התברר אחרי כמה דקות של ישיבה ביחד, כשהחבר'ה נפתחו לאט לאט ושיתפו בגילוי לב על חייהם בימים אלה, הרגיש מוגן בין החברים, והתוודה. למרות שהשאיר את כולם מופתעים ופעורי פה, עוד ניסו הם לעודד אותו, להרים לו את המצב הרוח.
החבר ראה לנגד עיניו את הקושי העכשווי שלו, בלבד. אם כולנו היינו מתנהלים כמוהו, מספר החולים היה מזנק כל רגע. הכלכלה הייתה מושבתת לחלוטין, מספר המתים היה עולה פלאים, ובעלי מחלות הרקע והקשישים – היו חשים בלתי מוגנים באופן המוביל להרגשת פאניקה וחרדה.
הבחור התנהל על פי מה שכולנו היינו רגילים לנהוג עד הגעת הקורונה למחוזותינו – כשכולנו, כל אחד מאיתנו, דאג לקדם את האינטרסים של עצמו, גם אם הם היו על חשבון האחר ורווחתו. כעת, הקורונה הציבה לנו מטרה חדשה בחיים – שמירה על האחר, כדי להשיג את מטרותינו בחיים. במקום לחשוב רק על עצמנו, אנחנו חייבים לחשוב כעת גם על האחר, ועל בריאותו. אם כל אלה שמסביבנו יהיו בריאים, הכלכלה תשוב לשגשג, הקרובים המבוגרים יישארו בריאים וחיים, ובעלי מחלות רקע ישובו בהמרה לעבודתם ולמעגל החיים.
שינוי מהפכני קרה כאן בהתייחסות האדם לזולתו. אם רק נפנים את זה, נישאר בריאים והכל יצליח לנו בחיים.