כתבה על צעירים בצרפת, מצד אחד קרעה את ליבי, ומצד שני הרתיחה את דמי. 2,500 בני נוער נתפסו במסיבת ענק לרגל השנה החדשה. המשטרה שקיבלה מידע, פרצה להאנגר הענק שהיה באזור מבודד ומצאה צעירים הרוקדים לצלילי מוזיקה רועשת. מיותר לציין שרובם ללא מסכות וכולם ללא שמירת מרחק. המשטרה פזרה את המסיבה ושלחה את הצעירים לדרכם. כתבת זריזה ראיינה חלק מהם. בין המרואיינות נגעה לליבי במיוחד אותה נערה שספרה בדמעות ממש על מצוקת בני גילה. תקופה ארוכה הם כבר כמעט ולא יוצאים לבלות, השמחה אינה שורה בליבותיהם, עצב גדול תפס לו מקום בתוכם. היא הוסיפה ואמרה שלא מעטים מחבריה שרויים בדיכאון ממש, הגעגועים לחיי חברה משפיעים עליהם לרעה, לכן הם החליטו מה שנקרא אצלנו כאן בישראל "על החיים ועל המוות", לחגוג את תחילת השנה החדשה גם במחיר של הסתכנות. הדיכאון הזה הוא רעה חולה, עבורה ועבור בני דורה. במקום לחיות את חיי חברה שכל כך חשובים להם הם מרוחקים זה מזה.
בכל העולם אנחנו רואים את הסגרים ואת הצעירים הספונים בבתיהם. אנחנו עדים לעלייה בפנייה לעזרה נפשית בגלל הדיכאון ההולך ומתרחב. הסגר שהוא מקדם בטיחות להפחתת הסיכון שבהדבקה הוא חוויה קשה. הוא מדגיש את העדר החופש ואת הפגיעה בחופש הפרט. תחושת חוסר האונים הזו שבה נתקלים צעירים רבים, מובילה אותם להפרת כללי הקורונה ולהסתכנות בהדבקה שלהם ושל יקיריהם.
היעדר שגרה מפריע למבוגרים, אך לצעירים החיים את הכאן ועכשיו זה הרסני. לי לדוגמא השגרה הביתית של בני ברוך עזרה מאוד בשנתיים האחרונות. הוצאת בני הנוער ממסגרות בתי הספר, מהשגרה שלהם, מחברת השווים מובילה אותם להרגשת חוסר ביטחון. מכאן הדרך לפחד, לרגרסיה, לקשיי שינה, להפרעות אכילה, להתפרצויות זעם, להתכנסות בתוך עצמם עד כדי דיכאון. שכבת השווים מגדירה בצעירים את מי שהם, המצב הזה שנמשך חודשים של היעדר היכולת להיפגש ולהיות בקרב בני גילם לוקח מהם את הזהות. העדר הגדרת הזהות מפילה אותם לחרדות, לנטייה לראות כל דבר כקטסטרופה והדיכאון מתדפק לו על דלתם.