סוכת קומתיים

זה היה בשנה שעברנו לבית עם גינה. חג סוכות התקרב ובא. מוחו של בני כבר קדח בתכנוני הסוכה שמזמן חלם עליה. הוא ישב עם עט ונייר, קשקש, חישב, שרטט, וסוכת חלומותיו קרמה עור וגידים על הדף. מדי פעם התייעץ עם אביו על פתרונות הנדסיים כדי להתגבר על בעיות חוזק ויציבות של הסוכה שתכנן להקים בגינה עם חבריו. הכל היה מתוכנן כמבצע. אחרי שלב התכנון על הדף התחיל שלב הביצוע ממש רשימת חומרים ואיסופם. אט אט הגיעו לגינה קרשים, מסמרים, פטישים, שמיכות, חבלים, אבנים, סרט מדידה, סכך. הסתכלתי על כל מה שנמצא בגינה ולא היה בה כלל רמז לקישוטים שהחבורה מתכננת כדי לתת לסוכה אופי של בית בימי החג. תמהתי ביני לביני "מה עם קצת קישוטים בשביל הנשמה?" אך סתמתי ולא אמרתי מילה, בליבי חשבתי "בנים, למה את מצפה?!"
ב-9 בבוקר התייצבה החבורה. הכל נוהל כמו באתר בנייה קריאת התרשימים, דיון סוער והחלטה מה עושים, היכן מתחילים, ואיך ממשיכים. מיד אחר כך דפיקות הפטישים היה למנגינה. השכנה לא כל כך אהבה ומידי פעם הוציאה את ראשה וברמז עבה שאלה: "ומתי אתם חושבים לגמור כבר?" והם בתמימות של בנים בכל פעם השיבו לה: "אם הכל ילך כמתוכנן, עם רדת החשכה". נו בנים, למה היא מצפה שיבינו רמז, ואפילו אם הוא עבה כפיל ענק?! ואני ביני לביני במונולוג ער: "הרי דיברתי אתם על שמירת השקט והם כל כך מקפידים על כך, אז מה כל כך נורא בהלמות פטיש?" ואני משכנעת את עצמי: "את לא מתערבת, את לא אומרת להם דבר", "היא כבר אישה שבגרה, אם היא רוצה שיפסיקו שתאמר להם במפורש". "ולמה בכלל להשבית את שמחת בניית הסוכה?" מדי פעם קרה שזה אמר כך, וזה אמר כך, מתווכחים מתייעצים וחוזרים לעבודה. והכל בשמחה ובחדוות העבודה כאילו היו חלוצים המייבשים ביצה. לקראת הצהריים הקומה הראשונה כבר עמדה. "הפועלים" יצאו להפסקה קצרה, השביעו רעבונם בארוחה קלה, השכנה שמחה לרגע קל כי כהרף עין הם חזרו לבניית הקומה השנייה ואז היא שוב רטנה.
מוקדם מהמתוכנן התנוססה לה בחצר סוכת קומתיים חזקה ויציבה. הבנים התבוננו בגאווה ביצירתם והזמינו את הבנות לחזות בפלא היצירה. הבנות הגיעו ופסקו מיד סוכה בלי קישוטים זה לא לעניין. נו, בנות כמובן! הלכו והביאו חומרים, קישטו את הסוכה הכניסו בה ביתיות כמו שבנות יודעות מאז ומעולם. ואז כשהמלאכה הסתיימו פסקו כולם: "כל יום ב-9 כולנו מתייצבים כאן". והשכנה? תפסה את ראשה ומר קוננה: "מה? עכשיו תהיו בחצר כל ימי החופשה?" הבנים והבנות השיבו במקהלה: "כמובן!" אך הבנות שמבינות נפש רעותן הוסיפו בהרגעה: "נהיה בשקט, נשתדל לא להפריע לך". הן והם עמדו בהבטחה ובסוף החג השכנה הגיעה לסוכה עם עוגה ושיבחה אותם על התנהגותם. אבל בשבילי סוכה זה יותר ממבנה או שיר על שלומית זה קשור למבנה השבע שקיים בטבע כמו שמסביר הזוהר: