סוכת קומתיים

זה היה בשנה שעברנו לבית עם גינה. חג סוכות התקרב ובא. מוחו של בני כבר קדח בתכנוני הסוכה שמזמן חלם עליה. הוא ישב עם עט ונייר, קשקש, חישב, שרטט, וסוכת חלומותיו קרמה עור וגידים על הדף. מדי פעם התייעץ עם אביו על פתרונות הנדסיים כדי להתגבר על בעיות חוזק ויציבות של הסוכה שתכנן להקים בגינה עם חבריו. הכל היה מתוכנן כמבצע. אחרי שלב התכנון על הדף התחיל שלב הביצוע ממש רשימת חומרים ואיסופם. אט אט הגיעו לגינה קרשים, מסמרים, פטישים, שמיכות, חבלים, אבנים, סרט מדידה, סכך. הסתכלתי על כל מה שנמצא בגינה ולא היה בה כלל רמז לקישוטים שהחבורה מתכננת כדי לתת לסוכה אופי של בית בימי החג. תמהתי ביני לביני "מה עם קצת קישוטים בשביל הנשמה?" אך סתמתי ולא אמרתי מילה, בליבי חשבתי "בנים, למה את מצפה?!"
ב-9 בבוקר התייצבה החבורה. הכל נוהל כמו באתר בנייה קריאת התרשימים, דיון סוער והחלטה מה עושים, היכן מתחילים, ואיך ממשיכים. מיד אחר כך דפיקות הפטישים היה למנגינה. השכנה לא כל כך אהבה ומידי פעם הוציאה את ראשה וברמז עבה שאלה: "ומתי אתם חושבים לגמור כבר?" והם בתמימות של בנים בכל פעם השיבו לה: "אם הכל ילך כמתוכנן, עם רדת החשכה". נו בנים, למה היא מצפה שיבינו רמז, ואפילו אם הוא עבה כפיל ענק?! ואני ביני לביני במונולוג ער: "הרי דיברתי אתם על שמירת השקט והם כל כך מקפידים על כך, אז מה כל כך נורא בהלמות פטיש?" ואני משכנעת את עצמי: "את לא מתערבת, את לא אומרת להם דבר", "היא כבר אישה שבגרה, אם היא רוצה שיפסיקו שתאמר להם במפורש". "ולמה בכלל להשבית את שמחת בניית הסוכה?" מדי פעם קרה שזה אמר כך, וזה אמר כך, מתווכחים מתייעצים וחוזרים לעבודה. והכל בשמחה ובחדוות העבודה כאילו היו חלוצים המייבשים ביצה. לקראת הצהריים הקומה הראשונה כבר עמדה. "הפועלים" יצאו להפסקה קצרה, השביעו רעבונם בארוחה קלה, השכנה שמחה לרגע קל כי כהרף עין הם חזרו לבניית הקומה השנייה ואז היא שוב רטנה.
מוקדם מהמתוכנן התנוססה לה בחצר סוכת קומתיים חזקה ויציבה. הבנים התבוננו בגאווה ביצירתם והזמינו את הבנות לחזות בפלא היצירה. הבנות הגיעו ופסקו מיד סוכה בלי קישוטים זה לא לעניין. נו, בנות כמובן! הלכו והביאו חומרים, קישטו את הסוכה הכניסו בה ביתיות כמו שבנות יודעות מאז ומעולם. ואז כשהמלאכה הסתיימו פסקו כולם: "כל יום ב-9 כולנו מתייצבים כאן". והשכנה? תפסה את ראשה ומר קוננה: "מה? עכשיו תהיו בחצר כל ימי החופשה?" הבנים והבנות השיבו במקהלה: "כמובן!" אך הבנות שמבינות נפש רעותן הוסיפו בהרגעה: "נהיה בשקט, נשתדל לא להפריע לך". הן והם עמדו בהבטחה ובסוף החג השכנה הגיעה לסוכה עם עוגה ושיבחה אותם על התנהגותם. אבל בשבילי סוכה זה יותר ממבנה או שיר על שלומית זה קשור למבנה השבע שקיים בטבע כמו שמסביר הזוהר:

לסייע לקשישים ובעלי מוגבלויות

חלקנו מכירים את נושא הטיפול בקשישים מימי התיכון ופעילות המעורבות החברתית שבה נדרשנו לעשות פעולות שונות ולהשקיע זמן בקהילה שסביבנו. אך ישנם אנשים שלקחו את הטיפול באחרים לדרך חיים וגם לפרנסה. אמנם מדובר בעבודה תובענית מאוד ולא בהכרח מתגמלת כלכלית אך היא מאוד מתגמלת נפשית אם אתם אוהבים לעשות טוב לאחר, לעשות דברים בעלי משמעות ולשנות לטובה את החיים סביבכם הן למי שאתם מטפלים בו, הן למשפחתו והן לחברה כולה. להיות עובד סיעודי פירושו להיות מצד אחד מאוד אחראי ולדעת לנהל אדם אחר ומצד שני להיות סבלני וקשוב, אמפתי ואיכפתי בצורה יוצאת דופן.

טיפול בקשישים

אתה נדרש לדעת לתפעל אביזרים שונים כמו כסאות גלגלים מתוחכמים, מיטות סיעודיות או שיניים תותבות. אתה אמור להיות מסוגל לתפקד כחלק מצוות מקצועי וגם להיות מסוגל לעבוד באופן עצמאי ללא פיקוח מינימלי או מינימלי. זו נקודה חשובה מאוד משום שעובדים מסוימים מתפתים ברגעי משבר וקושי להוציא תסכולים פנימיים בצורה של התעללות פיזית או נפשית כזו או אחרת או לחלופין מחליטים כי "מגיע להם פיצוי" גדול יותר על עבודתם וכך מתחילים לגנוב כספים או לנצל כלכלית את הקשיש או הקשישה שבהם הם מטפלים.

אתם יכולים לבחור האם לעבוד במשרה מלאה או במשרה חלקית. האם אתם מעוניינים לעבוד בבתים פרטיים, במוסדות שונים או בבתי אבות. אם אתה עובד במשרה מלאה, בהתאם להסדר שלך עם המעסיק שלך, ייתכן שתידרש לגור באותו בית עם הלקוח שלך. מגורים באותו בית פירושם שאתה תהיה זמין ללקוח 24 שעות ביממה, למעט יום אחד בשבוע. כמובן, שתתוגמל כלכלית על הזמן שלך אבל העבודה היא כה תובענית והפיצוי לא בהכרח הולם עד כדי כך שחלק גדול מהמטפלים הסיעודיים האלו הם עובדים זרים.

עבודה במשרה חלקית מחייבת התייצבות במקום העבודה ובזמן המשמרת שלך לקחת אחריות מלאה על הטיפול בלקוח. עובדים סיעודיים זוכים לתגמול נאה ולסוג של ביטחון תעסוקתי משום שהאוכלוסיה כל הזמן מתבגרת ולכן הדרישה לעובדים סיעודיים רק תלך ותגדל. גם הקורונה הביאה לרתיעה מבתי אבות ומוסדות אשפוז לקשישים מה שמגדיל את הצורך בעובדים סיעודיים לטיפול פרטני בבתים.
קריאה נוספת:
https://www.health.gov.il/Subjects/Geriatrics/rights_and_services_for_elderly/Pages/default.aspx
https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/51f988db-fd3d-e611-80dc-00155d010ede/2_51f988db-fd3d-e611-80dc-00155d010ede_11_7866.pdf
https://www.goldpharm.co.il/product-category/%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94/%D7%9B%D7%A1%D7%90-%D7%92%D7%9C%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D/

אין עוד מלבדו עם האר"י הקדוש

אין עוד מלבדו עם האר"י הקדוש

לפני מספר שנים נסעתי בכביש ולפני נסע רכב עם מדבקה אין עוד מלבדו, כמעט כל אדם שני אומר את המשפט הזה כאילו הוא והאין עוד מלבדו חברים מהתיכון, גם בעזרת השם ועוד כאלה משפטים שיוצאים מהפה כאילו סתם כך בלי שום משמעות. האמת גם לי באותם ימים לא הייתה שום משמעות לסטיקר, אולי לא באמת ממש שום משמעות אבל בהחלט לא משפט שהיה יוצא מפי. כשחושבים על המשפט הזה 'אין עוד מלבדו' נשמע שלא נותנים לו את הכבוד הראוי. משתמשים בו ללא ידיעה עמוקה ושולפים אותו על כל מצב שאין לנו ממש הסבר או שאין לנו משהו יותר טוב לומר באותו הרגע.
כשאנו אומרים אין עוד מלבדו אז מה כן יש? הוא הכל? איך אפשר בכלל להבין את זה? אז מי אני? מי כל האנשים שאני רואה? כל הצומח חי ודומם? ההבנה הזו רחוקה מלהיות מובנת, בכל אופן ביכולת השכלית הפשוטה שלנו. אם אין עוד מלבדו, זה אומר שאנו חיים בתוכו, ואנו צריכים לשייך הכל אליו, לבורא. מה זה העולם שאנו חיים בו ובכלל למה אנו רואים את החיים כפי שרואים ומה הסיבה לכך.
כשמתעמקים בשאלה הזו מתחילים להבין שלכל הבריאה יש מטרה מסוימת ואנו אמורים לגלות ולנסות לממש אותה.
החיים שלנו הם כמו משחק לוח עם שחקנים וחוקים ואנו מנסים להבין את חוקי המשחק, מי השחקנים מה כוחם איזה מהלכים ניתן לעשות ואיך מנצחים במשחק הזה, עושים מאמצים כדי להבין ולהשתתף במשחק. נראה שחלקנו מתעוררים למשחק הזה וחלקנו לא מוטרד כלל משאלות אלו. אנשים ששואלים שאלות ותמיד מחפשים משמעות לדברים, המשחק הזה מאתגר במיוחד, ובמאמץ להבין את אין עוד מלבדו נכנסים לעומק בחוקי המשחק וככל שמעמיקים מבינים כמה המושג אין עוד מלבדו הוא נצחי ואין סופי. ככל שמשתדלים לשחק יותר נכון מפסיקים לחשוב ומתחילים להרגיש, אז הלב הוא שמוביל אותנו במשחק הזה ולוקח אותנו כל פעם לרובד נוסף בעמקי אין עוד מלבדו. נראה שהמשחק הזה הוא באמת אין סופי ועל כל הרגשה הכי קטנה שאנחנו מצליחים למקם נכון על לוח המשחק נראה שהחיים שראינו לפני שהתחלנו לשחק כאילו מאבדים מהמשמעות הקודמת והדבר האמיתי נמצא במשחק עצמו וכל מה שמבחוץ היה נחוץ רק כדי להביא אותנו לשלב הבא.
לי מאוד עזר להבין את כתבי האר"י ולהבין איך הוא כתב על דבקות בבורא וגילוי שזו המשמעות של אין עוד מלבדו. האר"י תיאר בפירוט מה זה אומר כשהאני של האדם נעלם והוא מגלה אך ורק שהאלוקות ממלאת את כל המציאות.

מה הקורונה רוצה מאיתנו?

הקורונה , שנת 2020, מגפה עולמית. הגיעה לכל מקום בעולם. סגר, לא יוצאים מהבית, חוזרים לעבוד , שוב עולים הנדבקים… לאן לוקח אותנו הסיפור הבלתי נגמר הזה? מה עשינו שזה קורה לנו? על מה אנו נענשים? מתי נחזור לעולם הקודם שהכרנו ואהבנו והתרגלנו אליו? האם נחזור לזה אי פעם?

עסקים נסגרים, עסקים של שנים… לא עומדים במשבר הזה ונסגרים. יותר ויותר אנשים עוברים לעבוד מהבית. לטוס לחו"ל אי אפשר, שום התקהלות לא אפשרית, פתאום אבא שלי מודיע לי שאח שלו חלה בקורונה! ואבא שלי נכנס לבידוד!

"כמה נוכל להיות במצב הזה?": העסקים שמנסים לשרוד את משבר הקורונה

פתאום זה נהיה קרוב אלי… אז מה קורה פה? הגיעו מים עד נפש מה שנקרא. קראתי באיזו כתבה היום על כך שמשנת 2012 עד שנת 2019, כל שנה עלתה כמות האנשים שעברה בשדה התעופה בין גוריון… עד כדי כך שהתחילו לחשוב על לבנות עוד שדה תעופה! אנשים עדיין חושבים שתוך שנה שנתיים, נחזור למה שהיה, נחזור לטוס לחו"ל כמו פעם ולבזבז בלי סוף "ליהנות" מהחיים.

אבל הטבע צועק לנו עכשיו – דיי!! הטבע לא מסוגל לסבול זאת יותר. ובעצם עצר אותנו. הקורונה הזו, יותר מאשר לפגוע בבריאות, היא עוצרת אותנו . עוצרת הכל. את כל מה שהתרגלנו אליו וחיינו בו, בלי לשים לב כבר מה אנחנו עושים, לעצמנו, לסביבה שלנו, לטבע שסביבנו.

לא שמים לב שאנחנו במירוץ בלתי נגמר של עבודה-בית-עבודה-בית ואז חו"ל ושופינג ושוב עבודה- בית. כשרוב הזמן אנחנו בעבודה ומעט זמן בבית, מעט זמן עם היקרים לנו, בני משפחתנו, בן/בת הזוג, הילדים. עובדים שעות על גבי שעות, נמצאים בפקקים אינסופיים כל יום. מבזבזים דלק ועוד זמן.

על הדרך גם פוגעים בטבע עם כל הייצור הבלתי נגמר של מוצרים שמתכלים מהר כדי ששוב נרכוש אותם, פרסומות שנותנות לנו להרגיש שחייבים לרכוש עוד משהו ועוד משהו, אחרת לא נהיה "אין". אז אנחנו פוגעים באוויר, במים, באדמה וכולי. וכל משאבי הטבע הולכים ונגמרים.

אז מה הפתרון? להיזכר מה באמת חשוב בחיים, ולהתאמץ בזה. לשפר יחסים שלנו עם הקרובים לנו ובכלל בין בני האדם. זה מה שהטבע רוצה מאיתנו ורומז לנו בכך שהביא את הקורונה. שרק נבין את זה ונחפש את הדרך לשנות את היחס שלנו בינינו ולטבע. ואז הקורונה פשוט תעלם לה.

מה משפיע על הבריאות שלנו

מה משפיע על הבריאות שלנו? תזונה, האוויר שנושמים, המים ששותים, ספורט, בריאות הנפש ו…? מה עם מערכות היחסים שבחיים שלנו, איך הם קשורים לבריאות שלנו? ידוע, בעיקר ברפואה המשלימה, הקשר בין מצבים רגשיים ונפשיים לבריאות הפיזית שלנו. למדתי פעם רפלקסולוגיה, עבדתי בזה עד לא מזמן ואולי עוד אחזור לזה. למדתי גם קצת מהרפואה הסינית. 

ברפואה הסינית, יש צמדי איברים בגוף שיש ביניהם קשר והשפעה. למשל – מעי גס וריאות. כמו כן, לכל איבר משויך רגש כלשהו. הריאות קשורות לרגש הדיכאון/שמחה. ברפלקסולוגיה כשעבדתי על בעיות של עצירות למשל, עבדתי גם על הריאות – וזה עבד. עזר לשחרר. 

אדם מאושר יותר ככל שיש לו בחיים מערכות יחסים טובות יותר

אבל יש עוד תחום שמשפיע עלינו, שפחות מתייחסים אליו בתוך הרפואה המשלימה, אבל יש על זה מחקרים. שאדם מאושר יותר, ככל שיש לו בחיים מערכות יחסים טובות יותר, קרובות יותר. קשרים טובים עם אנשים, נותנים לנו הרגשת ביטחון בחיים. שאנחנו מוגנים, כמו עובר ברחם עימו, מרגיש מוגן, לא צריך לדאוג לכלום, הכל מקבל מאמו, מהרחם.

תחשבו איך אתם מרגישים כשאתם לבד עם עצמכם בבית, או כשאתם עם בן משפחה/חבר קרוב, בשיחה קרובה שבה מכילים אתכם, מקשיבים לכם, וגם אתם מכילים, מקשיבים, ביחד מתייעצים, ביחד מוצאים פתרונות אחד לשני. הלב מתמלא באוויר חדש, בשמחה חדשה. אתם מרגישים שדואגים לכם, שרוצים בטובתכם, אתם מרגישים בעצמכם מועילים לאחר, אתם מרגישים הדדיות בקשר.

היום בעולם שלנו אנחנו יותר מפחדים מאנשים, מאשר מרגישים ביטחון ליד אנשים. לא יודעים על מי לסמוך ולא סומכים על אף אחד, תמיד במגננה ופחד מאיפה רוצים לנצל אותי, לכופף אותי, "לדפוק" אותי, לרמות אותי. אין אמונה באף אחד.

באה הקורונה ושמה אותנו בבתים, שמה לנו מסכות על הפנים, כאילו שמה לנו מראה מול הפרצוף – אתם לא יודעים להיות בקשרים טובים ביניכם, אז עדיף שתתרחקו אחד מהשני, שלפחות לא נגרמו נזק אחד לשני.

הקורונה באה להסב את תשומת ליבנו לזה שאת הקשרים בינינו אנחנו צריכים לתקן – כדי שנהיה בריאים! כי זה הדבר שהכי משפיע על הבריאות שלנו, הפיזי והרגשי, הכל! הטבע רוצה שנתרכז בזה. באיך לשפר את היחסים בינינו ואז בטוח שנהיה בריאים, אז החיים באמת יהיו יפים וטובים!

קורס אמנות לרופאים

הבריאות שלנו גם הפיזית וגם הנפשית, מבוססת על איזון ושמירה שכל חלקי הגוף יהיו מקושרים ביניהם כמערכת הרמונית אחת .  גם מי שאינו רופא, מודע לכך שמצבו הגופני, מושפע ממצבו הנפשי (ולהפך…). מן המחקר מתברר, שדאגה ל"חלק הגבוה" שבנו, הנקרא: אדם – משפיעה לטובה על הפיזיולוגיה  של כל שאר מערכות הגוף שלנו.  

מדעי רפואה עתיקים, מלמדים אותנו, שעיסוק בתיקון הנפש, והיכולת להתכלל בהרגשתו של האחר ביחד עם כיבוד הטבע, מזכה את האדם באיזון ובבריאות. כדי להגיע לאיזון המונע תחלואה, אנחנו זקוקים לחברה העוטפת אותנו בחום, ואהבה.

בשנים האחרונות, אנחנו שומעים על אוניברסיטאות נחשבות בעולם, המלמדות את הרופאים שלהן להכיר את "שפת האמנות" ו"לנתח" יצירות אמנות. כשהמטרה: להפוך את הרופאים לחדי אבחנה ולטפח אצלם יחסי אנוש ויחסי צוות משופרים.                                                 

בקורסים נתנו לסטאז'רים ורופאים צעירים לנתח יצירות של ואן גוך

זה התחיל ממגמה כללית בבתי הספר לרפואה שחקרה את איכות הקשר בתוך צוותי רפואה העובדים יחד ובניסיון להנחיל תכונות של יתר רגישות לרופאים בעלי סגנון עבודה מכאני ושכלתני – ותכונות של "קור רוח" לרופאים בעלי תכונות הומאניות רגשניות. המחשבה שהייתה בבסיס ההכשרה האמנותית, ביקשה לענות על הצורך באיזון רגשי שכלי  שיאפשר לכל רופא לפעול בהתאם למקרה שהוא מטפל בו כולל מצבי קיצון בלתי צפויים.         

מטרת הקורסים, לא הייתה פיתוח היכולות הרגשיות של הרופא וכישורי האינטראקציה שלו עם המטופל בלבד, אלא גם שיפור יכולת ההתבוננות והיכולת האנליטית של הרופא, כדי להצליח באבחון נכון ומדויק בנוסף ליכולת להנחיל בטחון למטופל. לאחר הקורס, בו נלמדו בעיקר טכניקות של ניתוח יצירות אמנות, פיתחו הסטודנטים חשיבה אובייקטיבית יותר, ויכולת להבחין בו זמנית בפרטים ביחד עם המכלול השלם.                                                               

בקורסים נתנו לסטאז'רים ורופאים צעירים לנתח יצירות של ואן גוך, מאטיס, ואמנים בני זמננו והמשתתפים הגיבו בהתלהבות והתפעלות מהתוספת הייחודית הזאת למקצועות הלימוד. לדברי מסיימי הקורס, הם עברו חוויה מעצימה שתוצאותיה מרשימות ומפתיעות. הם ציינו שהקורס אכן הפך אותם לרגישים יותר לצורכי המטופל ובו זמנית מקצועיים יותר מבחינה רפואית.

רבים מבין הסטודנטים לרפואה שזכו להשתתף בקורס, דיווחו שלאחר הקורס הם החלו לשים לב לדברים שהיו מדלגים עליהם קודם לכן.  כמו כן אמרו, שבעת הצורך לקבוע דיאגנוזה נכונה בזמן קצר ותחת לחץ – ניכר שיפור משמעותי וסביר שבזכותו הצילו נפשות.

קורונה – מה את באה להגיד לנו

על הבוקר, ממש מוקדם, מתקשרת חברתי הטובה בבהלה. היא מספרת שאופיר, בנה הסטודנט בן ה-23 נכנס לבידוד. "איך זה קרה?" אני שואלת, מופתעת ונרעשת. מתברר שהיה בסוף השבוע יחד עם החברים שלו, בפגישה משותפת בבית קפה. בדיעבד נודע, שאחד מאלה שהיו איתו שם הוא חולה מאומת. "אז איך הגיע לפגישה?" אני מתריסה בפניה. 

תוך כדי פרצי בכי, היא מספרת שהבחור החולה סיים קודם שבועיים בידוד, לפני שהתברר שהוא חולה בעצמו. כשהחברים כתבו בקבוצת הוואטסאפ על ההתאספות והפגישה שלהם, אחרי הרבה זמן של קשר טלפוני בלבד, ראה בזה הזדמנות לצאת מהשעמום והדיכאון שהיו מנת חלקו תוך כדי הבידוד, ובימים המעטים שאחריו – כשאומת כחולה. הדבר התברר אחרי כמה דקות של ישיבה ביחד, כשהחבר'ה נפתחו לאט לאט ושיתפו בגילוי לב על חייהם בימים אלה, הרגיש מוגן בין החברים, והתוודה. למרות שהשאיר את כולם מופתעים ופעורי פה, עוד ניסו הם לעודד אותו, להרים לו את המצב הרוח.

החבר ראה לנגד עיניו את הקושי העכשווי שלו, בלבד. אם כולנו היינו מתנהלים כמוהו, מספר החולים היה מזנק כל רגע. הכלכלה הייתה מושבתת לחלוטין, מספר המתים היה עולה פלאים, ובעלי מחלות הרקע והקשישים – היו חשים בלתי מוגנים באופן המוביל להרגשת  פאניקה וחרדה. 

הבחור התנהל על פי מה שכולנו היינו רגילים לנהוג עד הגעת הקורונה למחוזותינו – כשכולנו, כל אחד מאיתנו, דאג לקדם את האינטרסים של עצמו, גם אם הם היו על חשבון האחר ורווחתו. כעת, הקורונה הציבה לנו מטרה חדשה בחיים – שמירה על האחר, כדי להשיג את מטרותינו בחיים. במקום לחשוב רק על עצמנו, אנחנו חייבים לחשוב כעת גם על האחר, ועל בריאותו. אם כל אלה שמסביבנו יהיו בריאים, הכלכלה תשוב לשגשג, הקרובים המבוגרים יישארו בריאים וחיים, ובעלי מחלות רקע ישובו בהמרה לעבודתם ולמעגל החיים. 

שינוי מהפכני קרה כאן בהתייחסות האדם לזולתו. אם רק נפנים את זה, נישאר בריאים והכל יצליח לנו בחיים.